משלוח חינם בקניה מעל 150 שקלים באתר

בסוד הלילה הארוך מאת יוסי מורגנשטרן

 

התארכות שעות הלילה והתקצרות שעות היום נפגשות באופן קבוע ב-21 בחודש דצמבר בכל שנה. הן נפגשות בנקודת השיא ואחר כך הן מתהפכות וממשיכות בדרכן - היום מתארך והלילה מתקצר לקראת מפגש נוסף שיתרחש חצי שנה לאחר מכן. במשך שנה תמימה כדור הארץ סובב סביב השמש במסלול אליפטי כשהשמש מצויה באחד ממוקדי האליפסה.

הטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ ממישור סיבובו סביב השמש משנה את  זווית פגיעת קרני השמש באדמה. שינוי זה משפיע על כמות האור ועל איכותו. בני האדם החיים בכדור הארץ רואים את תנועת השמש על פני כיפת השמים. אף על פי שתנועת השמש הנגזרת מתנועתו של כדור הארץ סביב עצמו וסביב השמש היא מדומה, בני האדם חשו בייחודה של תופעה זו וקבעו על פיה את עונות השנה. ב-21 בדצמבר כדור הארץ נמצא בנקודת ההיפוך של החורף, שבמערב מציינת את מועד תחילת החורף ובסין העתיקה - את מרכז החורף. זהו זמן מיוחד בטבע שבו התקצרות שעות היום והיחלשות האור פוסקות, ויש תחושה שלרגע קט הכל עומד מלכת בדומייה וביראת כבוד לקראת לידת האור מחדש. 

לפני 4000 שנה חגגו המצרים הקדמונים במועד זה את לידת השמש במשך תריסר ימים, שייצגו את תריסר פרקי הזמן של לוח השנה השמשי שלהם. הם נהגו לקשט את בתיהם בתריסר כפות תמרים. לכל פרק זמן כף-תמר אחת. הפרסים הקדמונים אימצו חג בבלי קדום ושילבו אותו בטקסי דת פרסיים קדומים. הלילה האחרון של השנה לפי לוח השנה הפרסי הקדום נקבע כלילה הארוך ביותר ונקרא 'שאב-אל- יאלדה'. הוא סימל את עוצמת כוחות האופל. היום שלמחרת, הוא היום הראשון של השנה, נקרא 'קורם רוז', שפירושו 'יום השמש', והוא סימל את נצחון השמש על העלטה והוקדש לא?ל החוכמה המכונה 'האורה מזדה'. 

זה היה חג ניצחון האור על החושך והתחדשות השמש מתוך העלטה. משום כך נהגו להדליק בלילה הזה מדורות ברחבי הממלכה ולהתפלל כדי להגן על הגוף מקור החורף. הם ראו בצמצום האור הגשמה של מות השנה הקודמת, וכדי לחוות זאת הם השכיחו מלבם את חוקי היומיום וערכו חגיגות של חילופי תפקידים למשך יממה אחת: בין אדונים ומשרתים בין מלכים ואנשי העם. אי סדר וכאוס שלטו ביממה זו ואחר כך הושב הסדר על כנו. הם האמינו שמתוך הכאוס פורץ הסדר החדש המתבטא בהתחדשות השמש שמקורה בבריאה הראשונית. 

ברומא העתיקה התמזגו המסורות המצריות והפרסיות לחגיגות שנערכו לכבודו של א?ל הזריעה - סטורן. ביום זה נהגו הרומאים להעניק מתנות זה לזה ולקשט את בתיהם בירוק. גם הרומאים נהגו להשהות ביום הזה את הסדר היומיומי, לנטוש טינות ומאבקים ולסגור בתי עסק. כדי למנוע הבדל בין עשירים לעניים, אדונים ועבדים, הם חבשו מסכות והחליפו בגדים. הנצרות שאבה גם היא מתוך מסורות אלו ושילבה טקסים פאגאניים שמקורם במזרח. היא קבעה את חג המולד של ישוע נביאם ב-25 בדצמבר, סמוך לתאריך לידת האור מתוך האפלה, על פי המסר של נביאם על אודות מלחמת האור בחושך, מלחמת הטהור בעכור.  

יותר אנרגיית יאנג

ואצלנו חוגגים בתקופה הזו את חג החנוכה, חג האורות, חג הניסים - נס כד השמן שהספיק לשמונה ימים, בבחינת הפוטנציאל המועט שמחייה את הנצח. זהו הנס של לידת האור מחדש, כמילות השיר: "באנו חושך לגרש" (במקום 'לגרש' מוטב לומר: לקדש או לחדש הרי אי אפשר לגרש את החושך). והשיר ממשיך ומציין את ייחודו של רגע זה במחזור שבו האור פורץ מתוך השחור: "בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן". 

הסינים הקדמונים תרמו לאנושות באמצעות תפיסתם ההוליסטית את ההבנה שהמחזור מורכב מכל נקודותיו, ושבכל נקודה ונקודה קיים המידע למחזור כולו. ככתוב בספר הטקסים הסיני הקדום: "מוזיקאי טוב מביא את האביב בסתיו". כדי לתאר את תופעות היקום השתמשו הסינים בדגם עתיק-יומין הנקרא 'יין ויאנג'. בעולם הבריאה היין קודם ליאנג -  האפלה המתבטאת בלילה קודמת לאור המתבטא ביום. עד ללילה הארוך של השנה היאנג נסוג, הימים מתקצרים והאור מצטמצם. 

ככל שכמות האור מצטמצמת, האור מתגבש ונעשה דחוס יותר ותמציתי, ואיכותו מתעצמת. עד שהוא מגיע לנקודת שפל שבה השפעתו היא מירבית, כמו גפרור זעיר המאיר מערה החשוכה זה מיליוני שנים. במחזור השנה זוהי נקודה ייחודית שבה כמות האור משנה את כיוונה. מן ה-21 בדצמבר ואילך, שעות האור מתרבות והיאנג שוב מופיע, מתעצם ומתפשט ביקום.

כפי ששרנו בילדותנו: 'יורד, מגיע לרצפה עולה'. מכאן ואילך האור פורץ, משנה כיוון ומביא עמו חום וחיוניות, שיתבטאו באנרגיית הפריצה של האביב. התפיסה הסינית נשענת על חשיבה אנלוגית המשתמשת בהשלכה על מחזורים שונים. כל הנקודות הנמצאות באותו מנח במחזורים שונים מחלקות תכונה איכותית משותפת. (כפי שלכל הילדים הבכורים יש מאפיינים משותפים.) הנקודה הנמוכה בשושנת הרוחות מורה על הצפון. 

הסימנית הסינית המתארת את הצפון מראה שני אנשים המפנים זה לזה את הגב. כלומר: שני אנשים הנמצאים על אותה אדמה, על אותו ציר, אבל בכיוונים מנוגדים. כאשר הם מתחילים ללכת הם מתרחקים פיזית. ככל שהמרחק הפיזי גדל, המרחב ביניהם גדל, יכולת ההקשבה גדלה והקשר הלא-פיזי גדל. כשם שלעתים אנו מתעוררים לאהבתנו לאחר שהתרחקה מאתנו בזמן או במרחב. זו האיכות שבה הקשר עם האחר נהיה פחות פיזי ויותר מטאפיזי, ומאפשר לנו להתמקד פנימה. כפי שקורה בזמן השינה: כשזוג מתנתק פיזית, הגופים המעודנים שלו מתערבלים ויוצרים אינטימיות גדולה באמצעות הנשמות. הניתוק הזה חשוב לאיזון הנפש ומשמש תשתית לתהליכים נסתרים הפועלים בה.  

תרגיל לחידוד תחושת המרווח

כדי להרגיש מרווח זה אני מציע לכם תרגיל פשוט: עמדו או שבו בשקט, לרגע קט הרפו את השרירים, הרגיעו את הנפש והתבוננו בנשימה. הקשיבו לתהליך הנשימה המלווה אותנו מרגע הלידה, ועד לרגע המכונה אצלנו מוות. הקשיבו לאוויר הנכנס מבחוץ פנימה. הפנו את תשומת הלב לחמצן, לאדים, לגזים, לאור, לצבעים החודרים עמו מהיקום פנימה לגופכם. הריאות מתמלאות אוויר שממלא ומנפח אותן לאט, עד לרגע העצירה. ואז, בין סיום הכנסת האוויר לבין תחילת הוצאתו, מתגלה בעדינות חלל ריק. חלל שמגשר בין צמצום לבין גדילה ומאפשר את שינוי הכיוון וההתמרה. ברגע הזה החיים מתגלים במלוא עוצמתם ופורצים מתוך הדממה. הקשיבו למרווח שבין לבין, לאותו ריק המאפשר את הכול. זה ה'אין' המאפשר את הגשמת ה'יש'.

בתפיסה הסינית, חמש הפאזות המכונות 'אלמנטים' מבטאות את איכויות האנרגיה המשתנות לפי מקומן במחזור ובכך יוצרות תשתית לכל החומר הנברא. הן מאגדות בתוכן את אותן נקודות איכותיות הנמצאות באותו מרחב במחזורים שונים ומחברות ביניהן בקשר אנאלוגי. החורף והצפון מייצגים ומשתייכים לאלמנט המים. האיברים האחראים לגיבוש האלמנט הזה בגוף הן הכליות, והן מבטאות את האנרגיה שלהן בעצמות, בשיניים ובשיער הראש. הן אחראיות לכל מה שדחוס, כבד, רבגוני ונסתר, המכונה 'יין'. הן האיבר הכפול היחידי בגוף (הריאות מנוקזות החוצה באמצעות נתיב אחד - הלוע - ולכן הן נחשבות איבר יחיד) ובתור שכאלו הן מהוות את הבסיס לקשר, לזוגיות,למיניות ולדואליות אצל בני האדם. הרגש השוכן בכליות הוא הפחד, השוכן במעמקים במקום שבו נמצאות התמציות המסתוריות החיוניות לחיים. 

הניגודים רוטטים יחדיו, מתאחדים, ומרכז הדחיסות של החומר המתבטא באלמנט המים מאפשר את בהירות הרוח של אלמנט האש. הרוח נשענת על אלמנט המים ומאפשרת את הגשמת טבעם האמיתי של כל היצורים. המים הם המקום העמוק ביותר שממנו אפשר רק לעלות. "ממעמקים קראתיך יה זו חגיגת היין שממנו פורץ היאנג. אמצע החורף זה יין, המקום הנמוך ביותר בעולם זה יין, ים זה יין, מלח זה יין. ומטרת המפגש היא העלאת הרוח. העלאה זה יאנג, רוח זה יאנג. זה היאנג הפורץ מתוך היין.

מרחב הצפון במחזור משמש מפגש בין סוף והתחלה, בין מוות ולידה. מתוך הסוף נוצרת ההתחלה, מתוך המוות פורצים החיים ולשם הם שבים , כנאמר בבראשית [פרק ג' 19 ] : "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". הזחל יודע שימות ויתפרק למרכיביו ובכך מאפשר לפרפר להיוולד. הפרפר זוכר בגופו מאין בא ומגשים את מקורו בהימשכותו לאור. העובר נמצא בסביבה מימית של רחם אימו. בזמן הלידה הוא עובר מקיום של יצור טפיל שאיננו נושם ואוכל, לקיום עצמאי בסביבה אווירית. כל סוף טומן בחובו את ההתחלה. כל התחלה נשענת על מה שהסתיים.

כך זה בטבע. האם אנו נשכיל ללמוד ממנו? האם ברגעים שאנו חיים או נדמה לנו שאנו חיים את קץ הזחל, נזכור שזו גם לידת הפרפר? האם כפרפר נזכור בשמחה ובחמלה את מקור הזחל שבנו? האם נזכור להפסיק את ההתכחשות המביאה לנו סבל כה רב ? או האם ניזכר במציאות ובכך נביא לרגיעה, החשובה בייחוד ברגעי הפאניקה הפנימית שבהם ראייתנו מצטמצמת ולא מאפשרת לראות את התמונה כולה?
זהו סוד הצפון, זה סוד היום הקצר בשנה, זה סוד תריסר צלצולי האורלוגין בחצות. זה סוד החיים. 

זהו זה להפעם.

יוסי מורגנשטרן

תגיות:

TOP